עשרות אלפי דולרים מתחילים לעוף באוויר



מאת: צבי דובוש, עורך אישים

רגב קונטס, בן 33, במאי פרסומות עסוק, יצר את החברה הכי גרועה בעולם, הסרט התיעודי הכי מצחיק-עצוב שתיראו השנה. תפסנו אותו לשיחה.

רגב קונטס
רגב, אצל מי אתה עושה ביטוח?
אצל אבא שלי כמובן. הוא כל כך פראייר שזה פשוט תענוג. הוצאתי ממנו מחיר נמוך הרבה יותר אפילו מביטוח ישיר ועוד קיבלתי לוח שנה מהודר.

הדמויות שמופיעות בסרט, של אבא שלי ושל שותפיו, הן הקצנה (טבעית!) של אנשים רגילים עם חסרונות. לוזר היא דמות שלא מאיימת עליך, לא במראה שלה ולא בהישגים שלה, ואז אתה משהה את החלק התחרותי שבך שעסוק כל היום בהשוואות ונזכר, בינך לבין עצמך, שגם לך יש לא מעט חסרונות וגם אבא שלך לא מושלם וזה, לדעתי, מה שיוצר הזדהות עם הדמות של אבא שלי.

אין טעם לנסות ליצור דמות מעוררת הזדהות אם אתה לא מתכוון להיות כן במידה רבה מאוד. אני זוכר שקראתי פעם, שהסיבה שהתנ"ך מספר בהרחבה על החטאים של צדיקים כמו משה רבנו ואברהם אבינו היא כדי שנזדהה יותר עם הדמויות הללו, שלא נחשוב שהם נטולי פגמים ואין שום דבר במשותף ביניהם לבינינו, האנשים הפשוטים.

איך קם בבוקר במאי פרסומות ומחליט לעשות סרט?
כשסיימתי ללמוד בבצלאל, שם עשיתי בעיקר סרטי אנימציה וסרטי סטודנטים דלי מראה ועתירי רגש, התחלתי לעבוד כארט דירקטור וקופירייטר במשרד פרסום גדול. חלק מהעבודה הייתה ללוות מטעם המשרד את במאי הפרסומות בתהליך העבודה על הסרטונים שאני כתבתי ולוודא שחזונו הגרנדיוזי של המשרד מוגשם במלוא תפארתו. תחת המטריה הזאת, הייתי נצמד לבמאים כמו שחר סגל, עודד דוידוף ואחרים ומנסה להבין איך הם בדיוק עובדים - מה זאת העדשה הזאת ומה זה המכשיר הזה. מפני שהייתי מטעם משרד הפרסום הם היו חייבים לענות לי בנימוס ולא להגיד לי את מה שהם באמת חשבו – תמות כבר, ילד, ותעזוב אותנו!

הסיבה שכל כך התעניינתי בבימוי פרסומות הייתה שידעתי שבמאי פרסומות מרוויחים את אותם סכומים שאני מרוויח כשכיר, רק בעשירית מהזמן (ואני לא מגזים). ידעתי שזה ייתן לי את הזמן הפנוי הנדרש כדי להתחיל לעבוד על פרויקט קולנועי אמיתי. אחרי שנתיים בערך הצלחתי לעבור צד, ובאמת התחלתי לכתוב פיצ'ר עלילתי שהבטחתי לעצמי ולכל העולם ואשתו והפילגש שלו. לא חשבתי בכלל על דוקומנטרי, כי בעיני הוא נתפס בדרך כלל כקולנוע טרגי, משעמם, מוסרני, צדקני ונטול כל ערכים אסתטיים, שעוסק בנושאים שלא באמת קרובים לליבו של הבמאי אלא קרובים יותר לליבם של לקטורים בפסטיבלים הגדולים בחו"ל.
אבל בגלל שעבודה על פיצ'ר היא הרבה יותר קשה ומייאשת גם מבחינת הזמן וגם מבחינת הסכומים שצריך לגייס ומכיוון שהתאפקתי כל כך הרבה שנים והייתי כבר להוט להתחיל לעשות משהו, התחלתי לשקול ברצינות להתחיל דווקא בסרט תיעודי. ואז באחד הימים הגעתי לאבא שלי וחבריו באמצע היום וראיתי אותם ישנים. פשוט תפסתי את המצלמה והתחלתי לצלם אותם ואמרתי לעצמי - כזה קאסט, כאלו דמויות, כזה סיפור, לא אמצא או אמציא כל כך מהר.

כמה אמנות יש בבימוי בפרסומות?
יש המון אמנות בבימוי פרסומות! החופש היצירתי מלא, אף אחד לא אומר לך מה לעשות, ואף אחד לא עומד לידי עכשיו עם שוקר חשמלי מכוון לאיברי המין ואומר לי לכתוב את הדברים האלה.

וברצינות - פרסומת היא אמנות פשרה. פרסומת טובה היא פשרה טובה ופרסומת רעה היא פשרה רעה. במאי פרסומות הוא למעשה ראש צוות בימוי, מפני שכמעט לכל פונקציונר בדרך יש את הדעה הנחרצת שלו, ואתה שם כדי לוודא שאף רעיון לא יתנגש ברעיון אחר. זאת הסיבה שפרסומות רבות הן בעלות לוק נייטרלי ושפה קולנועית שקופה. למרות זאת, יש כמה דברים חיוביים שבימוי פרסומות יכול לתרום ליכולות של במאי צעיר:
הראשון, היכולת לעמוד בלחץ. מי שלא עמד ליד מוניטור ביום צילום שעולה 200 אלף דולר כשמאחוריו קופירייטר לחוץ, מנהל פרסום עוד יותר לחוץ, מפיק ולקוח שעולים באש מרוב סטרס ושכל היסוס שלך עולה להם אלפי דולרים, לא יודע מה זה רצון כן ואמיתי למות במקום. אחרי חוויות כאלה, כל יום צילום הוא קל ונעים כמו טבילה באמבטיה חמה.
השני, היכולת לדייק. ביום צילום של פרסומת, משקיעים אנרגיה ומשאבים עצומים בשביל ליצור סרטון שאורכו 20-30 שניות. על כל פיקסל, מילה ותנועה נותנים את הדעת שבועות מראש. זה מחדד את היכולת לדעת בדיוק מה אתה רוצה להוציא מהצילומים וגם בדיוק איך להשיג את זה.

חוץ מזה שלביים סרטים זה לא כמו לנגן בחלילית. כשבמאי רוצה להתאמן פירושו של דבר שעשרות אלפי דולרים מתחילים לעוף באוויר וגם עשרות אלפי ציפיות. כבמאי פרסומות יוצא לך להתנסות ולהתאמן על כל מיני סוגים של ז'אנרים וסטים. ביום אחד אתה מצלם מערבון קצרצר וביום הבא, סרט מתח, ביום השלישי קומדיה רומנטית מרגשת וכו'.



איך עושים סרט תיעודי? כותבים תסריט או ששוכרים מצלמה ויוצאים לדרך?
כותבים תסריט מפורט, כמעט כאילו מדובר בסרט עלילתי, ואז שוכרים מצלמה ויוצאים לדרך לצלם משהו אחר לגמרי. התסריט הוא שלב קריטי (כי אחרת אתה עלול לשכוח לגמרי מהתמונה הכללית) ואחרי כן קריטי לשכוח מהתסריט (כי המציאות אף פעם לא מתנהגת כפי שציפית ממנה ובדרך כלל נותנת לך מתנות מעניינות הרבה יותר). כך קרה למשל בכל סצנות החתול בסרט.

כמה ממה שאנחנו רואים זה אמיתי?
אין קטעים מבוימים, אבל יש בחירה מאוד קפדנית מה להכניס לסרט ומה להותיר בחוץ (צילמתי 166 שעות מתוכם נכנסו רק 50 דקות לסרט הסופי). היו נושאים שלמים ואנשים שלמים שהיו משמעותיים בחיי הגיבורים שהשארתי מחוץ לסרט מתוך החלטה סגנונית מודעת, שמשמעותה – מה הן בעיניי התרחשויות קולנועיות מעניינות ומה הן קלישאות שאין לי רצון לעסוק בהן גם אם הן חשובות כנושאים. ההחלטות הסופיות התייחסו חד משמעית לקולנועיות של הסיפור, כמו שאני תופס קולנועיות טובה, ולא לפירוט דקדקני של כל האירועים שקרו. במושג "קולנוע דוקומנטרי" המילה "קולנוע" קודמת ל"דוקומנטרי" ולדעתי חשובה ממנו.

זאת הסיבה שאני באופן אישי, מאוד מתנגד להכללתן של כתבות עיתונאיות באורך 50 דקות או שעה וחצי הנפוצות בארצנו בהגדרה "קולנוע", וזאת כמובן מבלי להזכיר שמות של סרטים ספציפיים. יחד עם זאת, חתיכת מציאות עברה מהחיים אל המסך, חתיכה קוהרנטית, שמייצגת סיפור אחד עם התחלה, אמצע וסוף.

האם הסרט הבא יהיה על אמא שלך?
הוא יהיה על אמא שלך!
סתם. התכניות שלי לעתיד הן לנוח עד כמה שאפשר ולעשות כמה שפחות. אני רוצה לנוח על זרי הדפנה ואני מדמיין את הזרים האלה כמו פוף גדול. פוף עלי דפנה רך וגדול שבו אני אשקע ואנמנם, עד שיהיה משהו אחר שממש יכריח אותי לקום ולעשות אותו. האמת שיש כבר משהו כזה, אבל אני אומר לו, תחזור עוד מעט, תן לישון עוד חמש דקות.

רגב קונטס, בן של סוכנן ביטוח, תודה רבה!
תודה.

החברה הכי גרועה בעולם

הקרנות החברה הכי גרועה בעולם:

סינמטק תל אביב:
  • 3/10 שבת 15:00
  • 17/10 שבת 15:45
  • 24/10 שבת 13:00