כתיבה זה כמו מוזיקה



מאת: צבי דובוש, עורך אישים

דניאל לפין (50), היוצר והתסריטאי הראשי של החיים זה לא הכל מדבר על הסדרה הישראלית שתימשך עשור!

דניאל לפין החיים זה לא הכל לא מייצגת איזה סוג של טלוויזיה מיושנת, סיטקום משפחתי שכבר בקושי עושים?
בוא אתן לך כמה שמות: שני גברים וחצי, איך פגשתי את אמא שלך – אלה סדרות בטופ של הרייטינג בארצות הברית. הז'אנר לא מת בשום מקום, רק בארץ הכריזו שהוא מיושן ולא רלוונטי.

למה צריך צחוקים מוקלטים?
צחוקים מוקלטים זה סוג של פסקול שלא פס מהעולם. כשהקולנוע רק התחיל, בכל פעם שהייתה מוזיקה היו מצלמים נגנים. הם לא הבינו איך יכולה להיות מוזיקה בלי נגנים. טלוויזיה הייתה סוג של תיאטרון מצולם ואז בא סיינפלד ושינה את החוקים, וגם אצלו, אני מזכיר לך, היו צחוקים מוקלטים. זה מפריע כשלא עושים את זה טוב.

הקהל לא יקבל את זה אם נפסיק את זה פתאום. לדוגמה בפרק 100, באמצע הפרק, השחקנים שוברים את הקיר הרביעי ורואים בעצם מה קורה "מאחורי הקלעים" של הסדרה. המבקרים אהבו מאוד את הפרק, הקהל שנא אותו.

אתה לא מתמודד טוב עם ביקורות, נכון?
אני לא זוכר ביקורות טובות. אני זוכר רק ביקורות רעות [...מצטט במדויק שמות מבקרים, ביקורות מרושעות ותאריכים...]
יש לי בעיה גדולה עם מבקרים שכשקוראים את הביקורת שלהם, מבינים שהם בעצם לא ראו את הסדרה.

איך הבת שלך הגיעה לסדרה?
אני ממתנגדי הנפוטיזם. בעונה 5 עברנו מטלעד לרשת והחלפנו עורך תסריט כי יורם מנדל היה עסוק. הצטרף אלינו נפתלי אלטר שהביא רוח חדשה. הוא אמר "בוא נפרוץ את גבולות הסיטקום. נוסיף דמות חדשה, נוסיף לגדי חברה". בדרך כלל בסיטקום זו אותה קבוצה של חבר'ה שמתחילה ומסיימת את הסדרה, אף אחד לא מתגרש, מקסימום מישהו מתחתן ומוסיפים דמות קטנה.
פה הזוג הראשי התגרש, נולדה להם ילדה והתחלנו לחשוב מי יכול לשחק את הבת של החברה החדשה, ואז נפתלי הציע את הבת שלי. היא למדה משחק בתיכון, ולא התנגדתי במיוחד. מאוד שמחתי שהיא על הסט.

החיים זה לא הכל - ככה זה התחיל, הפרק הראשון (2001)


צריך ללמוד תסריטאות כדי להיות תסריטאי?
לפעמים אני נתקע בכתיבה ואז אני מתחיל לחשוב על התיאוריה, על המוטיבציה של הדמות, אבל בעיקרון כדי לכתוב לא צריך ללמוד ארבע שנים. תלמד היסטוריה, תקרא ספר, תגיע עם מטען. זה עניין של בגרות.
אם אף פעם לא למדת ועכשיו תשב לכתוב תסריט, אינטואיטיבית תשתמש בדברים שראית במקומות אחרים. לא תמציא את הגלגל. הכתיבה לא מוגבלת לפורמט מסויים אבל בהחלט יש לה חוקים. בדיוק כמו שבמוזיקה יש קצב.

מה עוזר לך ליצור?
אוברדראפט ודדליין.

אוברדראפט? מכרתם את הפורמט לחו"ל, לא?
כשאתה מוכר לחו"ל אתה בדרך כלל מוכר אופציה. כלומר לזכיין יש בלעדיות לתקופת זמן מסויימת להפיק את הפורמט במדינה שלו. מקבלים על זה משהו כמו 10-15 אלף דולר, והם מתחלקים בין כל כך הרבה אנשים שזה בסוף נס שאתה לא חייב למישהו כסף.
האנשים שמרוויחים הכי הרבה בעולם הם כותבי סדרות שמוכרים לסינדיקציה בארצות הברית. סכומים שבישראל אפשר רק לחלום עליהם. כשזה בעברית אין לך לאן למכור את זה הלאה, אז אתה צריך למכור פורמט. וכשאתה מוכר פורמט מי שעושה את רוב הכסף הוא המתרגם ולא ממציא הפורמט. אם אתה לא מופיע כיוצר, לא תקבל את הכסף הגדול, ואין ליוצר אמריקאי שום סיבה לרצות יוצר ישראלי על הכיסא לידו. כל זה נובע מכך שלאיגוד התסריטאים האמריקאי אין הסכם חלוקת רווחים עם מדינות אחרות. רוצים לשנות את זה, אבל יש להם הרבה מאוד כוח.

מה דעתך על ריאליטי?
אני עושה טלוויזיה, לא מטיף לאמנות. עשיתי יצפאן, זהו זה! ופתאום אנחנו והטלנובלות באותו צד של המתרס. זה דבר פנטסטי, אנשים שכרגע רוצים רק להתפרסם. זוכים בהאח הגדול והם סלבים על כלום. ללמוד משחק 3 שנים זו קריעת תחת. זה מקצוע.
אני רוצה לחיות במדינת רווחה שבה יש ביטוח בריאות חובה וחוק חינוך חובה. הדברים האלה הם לא שוק חופשי, זאת התערבות של המדינה. באותה מידה גם כאן כנראה צריך נגיעה קלה בנושא תכני השידור. מרחק נגיעה, שבעיניי זו סדרת מופת, נבעה מהרצון לזכות במכרז, מהרגולציה.

אלו עוד סדרות ישראליות אתה אוהב?
אני אוהב את רמזור. זה הישג מדהים של אדיר מילר שהם הצליחו להפיק פיילוט בארצות הברית. אני אוהב את הכל דבש. זו גם יצירת מופת, במיוחד העונה השנייה, כי היא יושבת על כאב אמיתי.

אתה יודע מה אתה הולך לעשות מחר בבוקר?
אני פחות או יותר יודע מה אני הולך לעשות בשנתיים הקרובות. תהיה עונה תשיעית ואחרונה של החיים זה לא הכל, אני רוצה להקפיץ את הדמויות חמש שנים קדימה, אורלי למשל תהיה שיננית. אני עובד על מחזה להבימה וכנראה אעשה עוד סדרה חדשה.