מונולוגים בשדה חמניות ליד עזה



מאת: צבי דובוש, עורך אישים

רומן גרשקוביץ (26), בוגר טרי של ניסן נתיב, נמצא בתחילת דרכו בטלוויזיה ובתיאטרון. ישבנו איתו לשיחה

רומן גרשקוביץ איך הגעת לתחום המשחק?
לא ממש הגעתי למשחק, נולדתי לתוכו. אבא שלי במאי תיאטרון ויש לו שני תיאטראות קהילתיים בשתי ערים סמוכות ברוסיה.

הייתי בצבא ברמת הגולן. נשאר לי חצי שנה עד השחרור. רציתי ללמוד משחק, אבל לא ממש ידעתי איפה. אחי בדק באינטרנט והתרשם משני אתרים: בית צבי וניסן נתיב. שאלתי: 'מה ההבדל'? הוא תימצת את זה במשפט הבא: "בבית צבי יותר שרים, בניסן נתיב יותר נעים (זזים, צ.ד.)". מכיוון שלמדתי מחול 12 שנה אבל לשיר לא ידעתי, החלטתי להיבחן לניסן נתיב. לשלב הראשון הייתי צריך להכין שני מונולוגים בעלי אופי שונה. אבל בזמן הזה אנחנו ישבנו כבר באמצע שדה של חמניות לא רחוק מעזה במוצב של חמישה עשר חיילים עם מכ"מ ארטילרי על מנת לאתר את הקסאמים. אין לי ספרים לבחור מהם מונולוגים. אין לי מקום לעשות בו חזרות. אני גם הייתי אז רס"פ ולא יכולתי להתכונן למונולוגים ליד כולם, אז התכוננתי בחורשה שהייתה במרחק של קילומטר מהמוצב. עברתי את השלב הראשון, אחר כך את השני ומתקרב המועד של השלב השלישי. פרצה מלחמת לבנון השנייה. הוקפצנו חזרה לרמת הגולן. יום לפני הבחינה השלישית אני ניגש אל הקצין שלי ומנסה להסיג יום סידורים כדי לצאת להיבחן. "איזה תיאטרון בראש שלך, אנחנו במלחמה!!!" אך הגורל רצה אחרת. למחרת בבוקר הגיעה לביקור פתע 'סופה' עם מפקד הפלוגה והסגן שלו. הסגן היה בתחילת השירות שלי המפקד הישיר שלי. ניגשתי אליו וסיפרתי לו את כל הסיפור. מפקד הסוללה שלי והסגן היו יותר נאורים ממני והכירו את השם הזה 'ניסן נתיב'. קיבלתי האמר צבאי עם נהג וירדתי לקריית שמונה לתחנה מרכזית. וככה, מסריח, לבוש מדים מטונפים באתי מהמלחמה להיבחן לסטודיו למשחק של ניסן נתיב.

איך הגעת לנשות הטייסים?
התקבלתי לשחק את התפקיד של דימיטרי, מה שהנרי דוד עשה בסוף, ואפילו צילמתי שני ימי צילום כדימיטרי. בסוף הוא התפנה, אז כדי לפצות אותי קיבלתי את התפקיד של אלכס. הנרי, דרך אגב, הוא אחלה בחור ושחקן נהדר.

מה עשית בתיאטרון?
מאז שסיימת את הסטודיו לפני שנה, השתתפתי כבר בשש הפקות של הבימה. שלוש מהן היו הצגות ילדים בשפה הרוסית בתיאטרון לנוער של שאול טיקטינר. השתתפתי ב"סוחרי גומי" של חנוך לוין. מה שהתחיל כתרגיל בימוי של הדר משה בסמינר הקיבוצים, פרץ את הגבולות של סתם תרגיל והפך להצגה לכל דבר, אפילו די מוצלחת, וקנו אותה לתיאטרון צוותא. אחרי ש"הבימה" קנה את הזכויות הבלעדיות על המחזה, אנחנו לא רשאים להופיע עם הנכס הזה שיש לנו בידיים, אבל קשיים זה חלק מהעסק. אני עושה גם הפקות לתיאטרון גשר.

אני אוהב את הרגעים של החשיפה. כשגדלתי ברוסיה, לבכות לגבר זה היה בזוי. זה היה טאבו. אבל על הבמה – זה דבר אחר. הבמה היא הפסיכולוג שלי. רק שם אני יכול לשחרר את הלחצים שלי. אולי בגלל זה אני מאוד אוהב את ההצגה 'סוחרי גומי' כי היה לי שם מקום לזה.



מה לך ולמחול?
לאבי הייתה הגבלה רצינית בתנועה והוא סבל מזה כל חייו. אחי הבכור ואני כיסינו על תסביך הנחיתות של אבא שלנו בכך שנשלחנו ללמוד מחול כבר בגיל 5. למדתי מחול במשך 12 שנים אבל בשלב מסויים כשהמחול התחיל להשתלב עם אקרובטיקה נפצעתי ועברתי שלושה ניתוחים בברך. אפילו לא רצו לגייס אותי כי היה לי פרופיל 24. הצלחתי לחזק את הרגל שלי ולהעלות את הפרופיל שלי ל-74, ככה הגעתי לתותחנים.

עכשיו כרקדן אני ברמה נמוכה מאוד, אבל כשחקן, אני שחקן בעל תנועה ברמה טובה.

אתה מצליח להיראות פיזית אחרת בכל דמות
קשה לי להעיד על עצמי , אבל אני יכול להגיד שאני מהשחקנים שעובדים מה שנקרא 'מהפנים החוצה' ולא 'מהחוצה פנימה'. שתי השיטות הן אפשריות וכל אחד עובד איך שנוח לו. אני רק יודע, שכמו להרבה שחקנים אחרים, יש לי נטייה מסוכנת לחזור לדברים שהייתי טוב בהם. כדי למנוע את הדברים האלה ולמצוא צבעים אחרים בדמויות שונות, אני נותן לבמאים את מלוא הקרדיט. מכיוון שעד עכשיו עבדתי עם במאים שונים, אז כל אחד מהם שינה אותי לפי הטעם שלו. בצורה כזאת גם הדמויות שלי היו יותר רחוקות אחת מהשנייה... אני מקווה לפחות.

מה אתה רוצה לעשות בעתיד?
עכשיו אני עובד בשמירה כדי לסגור את החודש. יש לי הרבה חברים שחקנים שמתפרנסים מלהיות מלצר, ברמן, נציג טלפוני או כל משרה אחרת שניתן יהיה לתמרן עם המשמרות לטובת החזרות וההצגות. אני חולם להתפרנס מהמקצוע ולשלב עבודה בתיאטרון ובקולנוע, אבל אם לבחור רק משהו אחד - הייתי בוחר בתיאטרון.

אני גם כותב כל מיני דברים, אז כמובן שאני רוצה שזה יגיע מתישהו לדפוס. כרגע אני כותב עם חבר מחזה בשביל שנינו בתקווה להציג אותו בתיאטרון. אם זה ייצא לפועל, זה יהיה מאוד מרגש בשבילי.

אישים נותן במה לשחקנים צעירים. צרו איתנו קשר.