מלחמה יומיומית, בלתי פוסקת



מאת: טובל וסרשטיין, עורכת אישים

עומר בן רובי (35), סגן מפקדת גלגלצ, מאמין בשידור ציבורי, במוזיקה ובהדרכה. תפסנו אותו לשיחה על רדיו, אידיאולוגיה וגם על מה שקורה כשמזהים את הקול שלו ברחוב

עומר בן רובי
מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?
גלגלצ, גלגלצ, גלגלצ. עיקר העבודה שלי שם – מלבד עיסוק בלתי פוסק בענייני מוזיקה, ניהול והפעלת מערך דיווחי התנועה של גלגלצ – הוא במלחמה יומיומית, בלתי פוסקת, אבל עם הרבה אמונה, בשמירה על גלגלצ והשידור הציבורי מפני התאגידים הפרטיים והחברות המסחריות – כל אלה שהיו רוצים להפוך תחנת רדיו עצמאית ופופולרית לעוד סניף של תרבות הריאליטי כפי שהיא משתקפת בטלוויזיה המסחרית ובחלק מתחנות הרדיו האזוריות. נכון, אנחנו תחנה ענייה וצנועה, והכסף הגדול לא עימנו – אבל המאזינים כן. זה שכרנו: גלגלצ היא תחנת הרדיו המואזנת ביותר בישראל.

מתי התחיל הרומן שלך עם הרדיו?
הייתי ילד שתמיד העדיף רדיו ומוזיקה על פני טלוויזיה וסרטים. זוכר את עצמי שומע שעות רשת ג', תכניות לילדים, חדשות, המון כדורגל (שירים ושערים המיתולוגית ברשת ב'). באיזשהו שלב בילדות החלטתי שאני רוצה להיות שדר כדורגל, והתחלתי לארגן טורנירים של כדורגל בהפסקות. הייתי משחק בהגנה, ויחד עם זה משחק אותה יורם ארבל, וצועק "גול" כאילו אני בטלוויזיה. בצבא רציתי גלי צה"ל, אבל התקבלתי ל'במחנה' לתפקיד כתב צבאי בשטחים. עם השחרור מצה"ל, הגעתי לגלי צה"ל לחפיפה במחלקת החדשות, ככה בהתנדבות, כדי ללמוד את המקצוע. במקביל עבדתי בעוד דברים כדי להתפרנס, ולמרות שלא קיבלתי כסף בגל"צ, מאוד מצא חן בעיניי שם. בשלב מסוים, אחרי שהוכחתי את עצמי, התחלתי לקבל שכר צנוע. זה היה בשנת 1999. הייתי בן 23.

אתה נע בין תפקידי הדרכה (בן רובי היה מפקד קורס העיתונאים השנתי של גלי צה"ל וכעת מרצה במכללת עמק יזרעאל, ט.ו) לעבודתך כעיתונאי, שדרן ועורך. מה אתה מעדיף?
הדרכה. ואולי זו גם הסיבה שהתפקידים התקשורתיים שבהם אני מוצא את עצמי מאז ומתמיד הם בדרך כלל כאלה שיש בהם אחריות על אנשים. גם שדרנים, עורכים, מפיקים וכתבים – אפילו כאלה שמפורסמים בציבור - זקוקים לכיוון, לחינוך, להדרכה. בטח ובטח אם מדובר בחיילים, אבל לא רק – גם שדרן גלגלצ בגיל 25 נמצא עדיין בתחילת דרכו, וזקוק ליד מכוונת. לכן מאוד אהבתי את תפקיד רכז הכתבים במערכת החדשות של גלי צה"ל שעשיתי בעבר, ולכן עדיין יש לי עניין רב בתפקיד הנוכחי שאותו אני עושה כבר כמעט חמש שנים: סגן של דלית עופר, מנהלת גלגלצ.

אם לא הייתי בתקשורת אולי היית מתעסק בהדרכה, נוער, שכונות, משהו בסגנון הזה. אמנם לא הייתי תלמיד מצטיין בלשון המעטה, אבל בסוף בטח הייתי מתגלגל לחינוך איכשהו.





אתה אוהב לשדר?
אף פעם לא החשבתי את עצמי כשדרן. בגלי צה"ל, תחנה ענייה מאוד בכסף, יש מן שיטה כזו שבה מי שעובד בתפקידי ניהול וכאלה, עושה על הדרך, בהתנדבות, עוד דברים ברדיו. פעם, בעודי בתפקיד רכז כתבים באתי לאבי בניהו, שהיה אז מפקד גל"צ, ואמרתי לו שהייתי מאוד רוצה לשלב שלוש אהבות גדולות שלי, שבדרך כלל לא הולכות ביחד ברדיו: מוזיקה מזרחית, שירי משוררים ושיחות עם מאזינים. ככה נולדה תכנית לילית ששודרה במשך שנתיים. מאז מצאתי את עצמי אין ספור פעמים מול המיקרופון.

למען האמת, בכלל לא למדתי תקשורת או רדיו בתיכון. נדמה לי שאפילו לא היו אז מגמות כאלה. לא תאמינו מה למדתי: מגמת הנהלת חשבונות בבית ספר מקצועי, אורט כפר סבא. ככה שכולם יכולים לשאוף להשתלב בתחום – לא צריך לבוא דווקא מבתי ספר מיוחדים.

אני רוצה להיות שדרנית מחר. מה תמליץ לי?
התכונות הכי חשובות לשדרן רדיו הן ידע כללי נרחב, כלומר יכולת לנהל שיחה אינטליגנטית על כל נושא שבעולם, ועברית נכונה. ההמלצה שלי תהיה לצבור כמה שיותר ידע, לגבש תפיסת עולם, להצטייד באידיאולוגיה, ובעיקר לא להגיע לתחום רק כדי להיות מפורסמים. הפרסום הוא הדבר הנלווה. חובה שתהיה תחושת שליחות ציבורית, אחרת עדיף לוותר.

קורה לך שמזהים אותך ברחוב לפי הקול?
כן, בעיקר בשנתיים-שלוש האחרונות, בזכות הפינה 'ארון הדיסקים היהודי', שאני משדר פעם בשבוע בתכנית המילה האחרונה. כולם בטוחים שאני דתי ומבוגר הרבה יותר ממה שאני...

היו לך מרואיינים בלתי נשכחים?
ארבעה מהאמנים האהובים עליי ביותר עוד מילדות: ברי סחרוף, אהוד בנאי, ישי לוי, ובראש ובראשונה יהודה פוליקר. ישבתי עם כל אחד מהם שעות ארוכות במסגרת הכנת תכניות רדיו בהשתתפותם. אלה מוזיקאים שמייצגים מבחינתי אמנות ישראלית אמיתית שמשלבת מזרח ומערב ומדברת אליי הרבה יותר ממה שמכונה היום בתקשורת בטעות "מוזיקה מזרחית".



צילום תמונה עומר בן רובי: עזרא פרג'