אתה חי רק פעמיים



מאת: צבי דובוש, עורך אישים

דודו ניב (43), שחקן מצליח עם סיפור אישי מרתק, משתתף בימים אלה בהצגה "חלומות של אנונימוס". תפסנו אותו לשיחה

דודו ניב
איך נהיית שחקן מצליח?
אין לי שום אישור עדיין, לא להנחה שאני "שחקן", לא להנחה שאני "מצליח" - ולא להיקש שאני "שחקן מצליח"... אני רק מתפלל ומקווה שתמיד אהיה שחקן עסוק ועובד.

כבן יחיד להורים קשיי יום ביד אליהו - אבא סוהר בכלא רמלה ואמא מופלאה, שהיתה עובדת ניקיון במשטרה - נאלצתי להישאר הרבה פעמים לבד בבית. מהר מאוד גיליתי שהדמיון והפנטזיה הם בני משפחה לא פחות טובים מאחים ואחיות, אולי אפילו יותר טובים.

הטלוויזיה של אותם ימים הקרינה את סדרת ההרפתקאות והאסקפיזם "המלאך" עם רוג'ר מור, ואני ביליתי שעות ארוכות, מדמיין לעצמי שאני גיבור הסדרה - סיימון טמפלר - שבחיוך שרמנטי מציל עלמות חן ומביא צדק לעולם.
כשחלפו השנים והתקציב בדמיון שלי גדל הפכתי להיות ג'יימס בונד בטוקסידו מחויט (ז'קט מרופט של אבא), סופרמן בתלבושת צבעונית (תחתונים וסדין קשור לצוואר) ועוד כל מיני גיבורים גדולים מהחיים שעזרו לי לעוף רחוק וגבוה מעל הגגות של השכונה שבדרום ת"א.

היכולת לדמיין עולמות ודמויות הפכה אותי למצרך מבוקש במופעי בית הספר היסודי והבהירה לי שאני נהנה מאוד לעמוד על הבמה ולגרום לאחרים לדמיין ביחד איתי. כשהתבגרתי הבנתי שהמשחק, גורם לי לא רק "לעוף החוצה", אל מחוזות אחרים ורחוקים, אלא גם להיכנס פנימה אל המקומות העמוקים ביותר בתוכי, לפגוש את עצמי, את הכאב שלי והשמחה שלי, את הרע והטוב שבי.
אז גם הגיעה ההבנה, שבמקרים נדירים - באמצעות היותי על הבמה - אני מצליח לגרום לעוד אנשים לפגוש את עצמם כפי שלא הכירו מעולם, וחשבתי "זה יכול להיות עיסוק נפלא".

אני מאוד רוצה להיות שחקן.

מה תרמו לך הלימודים בבית צבי?
השנים שלי כסטודנט למשחק בבית צבי גילו לי את עצמי בתור אדם טיפש מאוד שעשוי להפוך למפלצת לא קטנה. ככל שההערכה אל הפוטנציאל שלי כשחקן גדלה כך הפכתי להיות יהיר, מתנשא, חוצפן שדורש ודורס ואלים.
ככל שהרגשתי שאני עשוי להצליח, כך הלך הפחד שלי מכישלון וגדל.
מתחתי גבולות ככל שניתן ומעבר לכך, עד שביום אחד ניגש אליי גרי בילו, תפס אותי באוזן, הוציא אותי ממתחם בית הספר ואסר עליי לחזור פנימה עד שלא אטפל בטורנדו שבתוכי.

כשחזרתי לבית צבי הייתי תלמיד שהורחק מכיתתו ונאלצתי לחזור שוב על שנת הלימוד השנייה עם כיתה אחרת. לרגע היה נדמה שלמדתי לקח ונרגעתי, אבל נכון לאותו הזמן - זה רק היה נדמה.

בסוף השנה השלישית, כשהגיעו הצעות העבודה מהתיאטרונים, שוב גדלה היהירות ואיתה גם הפחדים מכישלון. את יריית הפתיחה שלי כשחקן על במה מקצועית עשיתי בתפקיד הראשי בהצגה "הרולד ומוד" לצד ליא קניג, בתיאטרון בית ליסין.
מנהלת התיאטרון, ציפי פינס, קיבלה אותי בזרועות פתוחות ומחבקות וליהקה אותי גם להצגות נוספות, אבל אני שוב ושוב בעטתי בדלי וסטרתי לידיים המחבקות. התנהגתי בחוצפה, כמישהו שמגיע לו הכל וגם יותר מזה. כך היה גם כשעברתי לשחק בתיאטרון הקאמרי ולהפקות נוספות. מהר מאוד יצרתי לי שם של אדם שלא נעים לעבוד איתו, שגורם לבעיות ואווירה קשה.
דודו ניב

איך הפסקת להיות האידיוט האלים ששובר ומרביץ וחושב שהשמש זורחת לו מהתחת?
השינוי הגדול קרה כשאימי האהובה חלתה מאוד. היא הייתה המשפחה היחידה שלי - אבי כבר נפטר שנים קודם - ופתאום האישה הנפלאה שתמיד חיבקה אותי, בכל מצב שבו הייתי, איבדה את כוחותיה לחלוטין והפכה למטופלת ונזקקת וצריכה מישהו שיחבק אותה, יטפל בה ויחזק אותה.
המזל הגדול של חיי הוא שהבנתי שאני חייב להיות לצידה. עזבתי את התיאטרון ואת המשחק וגרתי איתה בבית הישן ביד אליהו.

בארבע השנים האחרונות לחייה היינו החברים הכי טובים בעולם. עברנו לילות וימים קשים ומפחידים בבתי החולים, הרבה לילות והרבה ימים, והשתדלתי להיות הבן הכי טוב שיכולתי להיות באותו הזמן כדי להשיב לה ולו במעט על כל השנים של האהבה נטולת האינטרסים שהיא העניקה לי.
אני שמח לחשוב שהיא הבינה עד כמה הייתה אהובה ויקרה לי.

אלה היו השנים החשובות ביותר בחיים שלי.
אלה היו השנים שבזכותן למדתי פרופורציות ואיזונים.
אלה השנים שגרמו לי להבין שיש דברים הרבה יותר חשובים מלהיות שחקן.

כשאמא שלי נפטרה נשארתי לבד ובלי כיוון. מיד כששמע על מותה טלפן אליי גרי בילו, שתמיד נהג בי כמורה, אב וג'נטלמן, והציע את עזרתו בסידורי ההלוויה - וגם לשוב לשחק. כך חזרתי אל הבמה לחיים שניים. אני חי רק פעמיים.

מאז שחזרתי לתיאטרון אני בעבודה כמעט ללא הפסקה. בורכתי.
תפקידים עסיסיים הביאו אותי שוב למצב שבו אני מחוזר, מוערך ועובד כל הזמן - והפעם גם ברוח טובה ובאהבה.

בשנים האחרונות אני משחק באופן קבוע בתיאטרון גשר שמעניק לי בית חם ותפקידים ברצף - גדולים וקטנים. גם תפקידים קטנים הם מתנות גדולות.

לשמחתי, אני זוכה לקבל הצעות כל הזמן, גם מתיאטראות אחרים, גם מבמאים שאני מאוד אוהב ומעריך וגם מאנשי תיאטרון צעירים בתחילת דרכם. מחמיא לי מאוד שהם רוצים שאשתף איתם פעולה.

השתתפת בעשרות הצגות, ברובן בתפקידים ראשיים. מה מיוחד בך?
איני יודע אם אני באמת מוכשר או לא. בעיניי, לאדם שעומד על במה דרושה נוכחות כריזמטית, שריטה עמוקה שתסתתר ותסקרן ויכולת רגשית שתהפוך ל"קלוז אפ" גם באולם של אלף צופים.

הכל בעיני המתבונן. אני פשוט נהנה לעבוד ולא אכפת לי. אני שמח כשאוהבים אותי ומבין שאי אפשר לגרום לכולם לאהוב אותי. גם אני לא אוהב את כולם.

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?
בימים אלה אני נמצא בחזרות אינטנסיביות להצגה "יונה ונער", עפ"י הרומן של מאיר שלו, שמביים יבגני אריה בתיאטרון גשר, לצידם של הנרי דוד, אפרת בן צור ומשה איבגי.

בנוסף, אני ממשיך לשחק בערב בהצגות הוותיקות "שונאים סיפור אהבה" ו"רביזור", והצטלמתי לשני תפקידי אורח בשתי סדרות טלוויזיה חדשות, המיוחדת ו"קובץ' ודובדבני", שיעלו בערוץ 2.

יצאתי ממש לאחרונה עם הצגת הפרינג' "חלומות של אנונימוס" בתיאטרון תמונע, שכתב וביים איש התיאטרון הוותיק פרופ' יוסי יזרעאלי. כשהוא התקשר והציע שנעבוד יחד קפצתי על ההצעה בשמחה - עכשיו הוא יכול לספר לנכדיו שהוא עבד גם עם אברהם שלונסקי, גם עם מרטין שין ומייקל יורק - וגם איתי.

אתה המומחה הגדול ביותר בארץ לג'יימס בונד?
כל מי שמכיר אותי יודע שג'יימס בונד תופס חלק משמעותי בחיי, מאז גיל חמש, כשצפיתי עם אבי בסרט "חיה ותן למות" בקולנוע הוד בת"א.

זהו האסקפיזם המושלם.
הסרטים עם הנופים האקזוטיים, ההומור היבש, הנשים היפות והמופלאות, הפעלולים הגדולים מהחיים והטקסטים השנונים הם הבריחה האולטימטיבית עבורי, מכל קושי שבו אני נתקל במציאות.

בונד עוזר בכל מצב. גם ברגעים הקשים במהלך האשפוזים של אימי בבתי החולים הייתי ניגש לרגע אל המראה בשירותים, מישיר מבט ואומר: בונד. ג'יימס בונד, ומיד מתחזק.

השנים הפכו אותי למומחה גדול בתחום המשעשע – והרחב מאוד - הזה.
ספריו של איאן פלמינג, ספרים של אחרים שממשיכים את המורשת, סרטים שנעשו כחיקוי למקור וכפארודיות בעקבותיו, תעשיית המרצ'נדייזינג הענפה - שחלק לא קטן ממנה הוא רכושי היקר ביותר - מכוניות, שעונים, בובות, משחקים וכלי נשק בדיוניים.
במשך השנים הייתי גם חבר במועדון הבריטי של חובבי 007 וכיום אני מעביר הרצאות משעשעות על הקולנוע הבונדי.

אני ממליץ לעמוד מול המראה בכל בוקר ולומר: My Name Is Bond. James Bond!
זו פתיחה נפלאה לכל יום.

מה אתה רוצה להשיג ועוד לא השגת?
בתחום התיאטרון דברים קורים כל הזמן, פשוט צריך לדעת לעמוד מתחת לפנס - בדיוק בזמן שהוא נדלק. רק צריך לקוות שתפקידים שדורשים כוח, כריזמה, רגישות וקשת של צבעים כמו ב"עד התביעה" או "ריצ'ארד השני" יבואו בתדירות גבוהה יותר.

בתחום הקולנוע והטלוויזיה הייתי שמח לעזור למשה איבגי, דביר בנדק, ליאור אשכנזי וצחי גראד לשאת בנטל. בשטח הזה אני עדיין בתחילת הדרך, אבל אני עובד על זה, להיות מתחת לפנס בזמן שהוא נדלק.
החלום בחיים האמיתיים - אלה שלפני העבודה ואחריה - הוא לאהוב, לגדול ולצמוח ביחד עם אשתי האהובה, שחר הילה ניב, והמשפחה הקטנה שלנו שכוללת את נולאן הכלב ואת מגי החתולה ואולי גם הרחבת המשפחה בעתיד.

בסופו ובתחילתו של דבר, החיבוק בבית חשוב יותר מכל חיבוק אחר.