סיפורים לשעת לילה מרתקת

מאת: צבי דובוש, עורך אישים

מיקי בהגן יוצר סדרת האימה הקאלטית סיפורים לשעת לילה מאוחרת, חזר עם משפחתו בתשובה. את התהליך הוא תיעד בסרט הופך הקרביים המכתב, סרט שהוא כמו כל דבר אצל מיקי, הוא הכי פחות מצפוי.
פגשנו אותו לשיחה מרתקת.

מה ההבדל בין מיקי בהגן לסיפורים לשעת לילה מאוחרת?
די מוזר לי אבל עד היום אנשים מזכירים לי את הסדרה ואנו מציינים בימים אלו 20 שנה להקרנתה לראשונה. אינני יודע מה הסיבה. באמת.
יתכן שאז זה היה שונה, חריג, סדרה העוסקת בנושאים שאינם בהכרח "ישראליים" ושהקיפו יותר את פחדי האישיים. היום אני מוצא בה פגמים רבים, בעיקר בתחום ההפקה.
האמת היא שמעבר לעשרות הסיפורים החדשים שכתבתי במשך השנים, הייתי שמח אם כמה במאים צעירים ומוכשרים היו עושים רימייק לסרטים הישנים. אגב, בקרוב יוצא די.וי.די של פרקי הסדרה.
אין לי בעיה עם הסדרה במקום בו אני נמצא, למעט כמה קטעים לא צנועים (עירום, שפה וכיו"ב) שהייתי שמח להעיף החוצה, ושגם בהיותי בצד החילוני לא ממש היה נהיר לי מדוע אני מוצא את עצמי מצלם אותם.

קצת טריוויה שמאחורי הקלעים של סיפורים לשעת לילה מאוחרת: שמי זרחין היה עוזר עריכה ב"הקוקיה", שמוליק מעוז, שהיה מנהל אמנותי במספר סרטים בסדרה, הכיר את אשתו לאורה (מעצבת התלבושות לאורה שיים, צ.ד.) על הסט של "העוזרת". באותו פרק גילם מנשה נוי שוטר. היתה לו שורת טקסט אחת.
גיורא ביח צילם בסדרה את סרטו הראשון.
מנהל מחלקת הדרמה בערוץ 1 שאישר את הסדרה היה ירון לונדון.
סנדרה שדה עשתה אודישן ל"הליכות ונימוסים", ובסופו של דבר זכתה בתפקיד עדי עציון זק (אמא של עלמה זק). כמה שבועות לאחר מכן יצאה זהו זה! בסאטירה חריפה עליי, סיפורים לשעת לילה מיותרת. אם הייתי יודע שבמהלך הפרק הסאטירי מוני מושונוב ידחוף את ראשו מספר פעמים למצלמה ויגיד באגו מנופח "גם את המוסיקה אני כתבתי", אני מניח שהייתי חושב פעמיים לפני התשובה השלילית לאשתו. אגב, מעולם לא ציינתי את העובדה הזו אלא אם נשאלתי ישירות של מי המוסיקה.
הסדרה דובבה לרוסית ושודרה דרך הלוויין הרוסי לשמונה מדינות. זכיתי להיות אחד היוצרים הבודדים המקבל תמלוגים מאקו"ם הרוסי. אגודה שקנתה לה מוניטין בחיבה הגדולה שיש לה לעכב תשלומים למשך עשר שנים ויותר.



מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?
אינני יוזם כמעט שום פניה למפיקים ולקרנות. זהו פגם ישן הקיים בי מאז ומתמיד. אני מפיק בעצמי את מה שאני יוזם. בחלק גדול של פרוייקטים אני ראשית מצלם אותם, ורק אז מנסה למכור אותם. כך היה עם סיפורים לשעת לילה מאוחרת.
ידעתי שאיש בערוץ 1 (הערוץ היחידי דאז, 1988) לא ייקח את זה על סמך תסריט בלבד, ומצד שני לא היה לי כל תקציב להפיק בעצמי. בקושי היה לי כסף למכולת באותה תקופה.

על מנת להוזיל את עלויות ההפקה, החלטתי לכתוב תסריט שיתרחש בדירה אחת ושרובו ינוע סביב דמות אחת, ולכן נעלתי את הדמות בדירה. כך נוצר הסיפור של "הקוקיה". יש שם אישה הנעולה בדירה. היא אמנם ביקשה מבעלה לנעול את הדירה בצאתו לפנות בוקר, אך אינה מוצאת את המפתח. אט אט מסתבר לה שאלה ניסיונות של בעלה לרצוח אותה. את הבעל כמעט ואין רואים.
עדיין היה צריך כסף להפיק גם את הסיפור הפשוט הזה. החלטתי לנסות וללהק לתפקיד הרוצח את טוביה צפיר ולא רק כדי להרוויח את ההפתעה. הוא היה אז בשיא הפופולריות שלו. לשמחתי הגדולה הוא אהב את התסריט והסכים לעבוד בהתנדבות, ממש כך. עד היום אני מכיר לו תודה על כך. עבד אתי בהתנדבות גם בחור בשם יוני סער, משוחחר טרי מהצבא דאז, שלימים הקים קונצרן בשם פרומרקט. הוא היה אחראי על השגת פרסום סמוי לסרט. הנחיתי אותו להפסיק להציג את הסרט בפני המפרסמים בשם "הקוקיה" ולהתחיל להציגו כ"סרט טלוויזיה עם טוביה צפיר" העסק עבד בצורה יוצאת מהכלל. התחילו לזרום כספים להפקה.
באותה תקופה פרשתי מתפקידי כמפיק בחברה שייבאה את הסטדיקאם הראשון לארץ. סיכמתי איתם שבמקום כסף הם יעמידו את הסטדיקאם לרשותי לשבוע צילומים, וכך היה לנו סטדיקאם על הסט בשנת 1987, מה שהיה חדשני מאד בארץ. החלטתי לבקש מגדי דנציג, הצלם האהוב עליי, שיעבור קורס הפעלה על המכשיר. הבאנו לארץ את אחד המפעילים המנוסים של המכשיר. גדי התאהב בסטדיקאם והיא התאהבה בו. זמן לא רב לאחר מכן נהרג גדי בתאונת מסוק בזמן צילומי הסרט מחץ הדלתא 2 בפיליפינים. הסטדיקאם הייתה עליו.

מתוך המכתב

מה דעתך על האופן שבו מוצג העולם החרדי בגל הסרטים העוסקים בחרדים (האושפיזין, הסודות) בקולנוע הישראלי?
הסרטים הללו מנסים להתמודד באומץ עם מצב שהוא כשלעצמו מעורר רחמים. אבל, ואולי תופתע לשמוע, רחמיי לא מופנים כלפי החרדים. להם לא אכפת. צר לי על אחיי החילונים.
עקב העיוות הנורא של העולם החרדי, וכפועל יוצא של כיצד מתנהל בית יהודי, נמנעת מחלק עצום של העם הנאה צרופה מאור אמיתי היכול לחדור אל בתיהם והנמצא בהישג ידו והם כלל לא יודעים על כך. אני מנסה בהמכתב לקרב, להסביר.
היהדות מעולם לא עסקה ביחסי ציבור. להיפך הציווי הוא להיות שונים ולהתבודד. דומה שהחרדים מפעילים זאת גם כלפי החילונים ולא רק על הגויים. אין להם עניין לקרב. לכן (לא רק בשל זאת אך בין היתר) הלבוש הדוחה, השחור-לבן, הזקן הלא מטופח, ארון הספרים המרופט בירכתי בית הכנסת, השפה המוזרה.
אם הייתי מתבקש לעשות סרט פרסומת ליהדות הייתי מציג את בית הכנסת ואת ארון הספרים היהודי כמו נקודות אור-אנרגיה בסרט עתידני – אלה הנושאים האמיתיים בהם נוגעת היהדות.
יש פער בלתי נתפש בין המראה והתדמית של היהודי החרדי לבין הנושאים והתכנים איתם הוא מתעסק, ובמיוחד אלה שזכו להיקרא "חסידים".

אחרי שצפינו בטלנובלה חרדית (החצר), האם לדעתך העולם החרדי נפתח החוצה?
באחת מעליות הנשמה של הבעש"ט, מייסד החסידות, הוא פגש במלך המשיח. הוא שאל אותו משפט בארמית, שכל חרדי, וחסיד בפרט, מכיר בעל פה: "אימתי קאתי מר?" (מתי אדוני מתכוון להגיע?), וענה לו המשיח: "כשיפוצו מעיינותיך חוצה".
המנטרה הזו מאפשרת לי לחדור עם המצלמה שלי היום כמעט לכל מקום חסידי, במיוחד ברחבי חב"ד.
הפצת המעיינות, כפי שהתווה אותה הבעל שם טוב כתנאי לבוא הגאולה, היא ציווי עליון. אין לך היום דבר יותר חשוב ממנו, והצילום והשידור נתפשים כחלק מוביל בהפצת המעיינות דרך האינטרנט, עם כל המורכבות של הבעייתיות של החרדי להשתמש בכלי הזה שעבורו מהווה גם מקור לטומאה גדולה. כיוון שאני בא מהיכן שאני בא, כמובן שקל לי הרבה יותר לגשר בין העולמות הללו.